מה הקשר בין מוסכים, תאונות, וריקוד חיי?…

בחודש מרץ – האוטו שלי עבר 3 תאונות. בחודש אחד.

נשמע הזוי. נשמע לא הגיוני. אבל זה מה שהיה.

קצת לפני פורים – ירדתי לחניה שלי, מתחת לבית.
היה ערב, קצת חשוך, אז חשבתי שאני לא כ"כ רואה טוב…
האוטו שלי היה שם. רק שמישהו הכניס לו את הפגוש פנימה, כאילו קיפל את הפינה פנימה. דפיקה רצינית.
אני לא יכולה להסביר את התחושה. כשיורדים לאוטו,
שחונה בחניה מסודרת, ומישהו משאיר כזו מזכרת שפשוט אי אפשר התעלם ממנה.
אבל פרטים הוא לא השאיר.
הוא כ"כ התאמץ – שהוא הכניס את הפגוש ככה שאי אפשר היה לנסוע, כי זה חתך את הגלגל.
אז עמדתי שם.
קצת בשוק. קצת בלחץ. קצת נסערת. וכנראה גם כועסת…
ואז התחלתי לחפש…
איפה פה השיעור שלי? מה הטוב שיכול להיות בזה?..

לקח לי כמה דקות של נשימה, והבנתי.
זה היה שיעור ב-ללמוד לבקש עזרה. בלי לבכות. בלי דרמה. רק לבקש מאנשים טובים בדרך, שיעזרו לי, כדי שאוכל להרחיק את הפגוש מהגלגל, כדי שאוכל לנסוע למוסך.

עברו שבועיים בערך,
אני מסיימת שיעור, יוצאת לאוטו, (שחונה בחניה מסודרת),
ואני מגלה עוד מזכרת. מישהו החליט להוריד לי את המראה.
אולי הוא לא החליט. אולי זה פשוט קרה…
אבל גם הוא – השאיר רק מזכרת. (בלי שום פרטים כדי להתקשר להגיד לו תודה)…

באותו שלב – כבר הייתי יותר נסערת.
פעמיים בחודש. 2 אנשים, שפשוט השחיתו. השחיתו ונסעו לדרכם.
ואני שם… תוהה איך.. למה… ולמה עכשיו…?

זה מעניין, החיים האלה.
לוקח קצת זמן, וכל התשובות מתגלות.

בפעם השלישית – באותו חודש, זה היה בפורים.
הפעם כן הייתי באוטו. עמדתי בצד. בחניה.
ומישהו, פשוט לא הבחין בי, ונסע רוורס, לתוך אוטו שלי.
הוא – דווקא היה אחראי ואדיב, לקח את מלוא האחריות ונתן לי את הפרטים שלו,
רק שלמזלי – זה היה ממש שולי וכמעט לא קרה שום דבר.

היום, אני הרבה אחרי כל האפיזודות האלו, ואחרי הלוך ושוב (והרבה כסף) במוסך,

ואין לי דבר אחר להגיד – מאשר תודה לאל!
תודה שבכל סיטואציה בחיים אפשר לבחור לראות את החיובי.
תודה שאני בריאה ושלמה.
תודה שבכל סיטואציה בחיים יש לנו אפשרות ללמוד.
ותודה על התזכורת הזו – להכניס דברים לפרופורציות.

זה כ"כ קל – להסתכל על הנאחס. על הרע. על התסכול.
כל כך קל להגיד "איזה אנשים רעים, איך לא משאירים פרטים?"
כל כך קל להריץ בראש "למה דווקא לי? פעם שלישית ברציפות, בחודש אחד?! "
כל כך קל לבכות על הכסף שנשפך על התיקונים…

אבל יש גם דרך אחרת. יש גם את הדרך שבה אני מודה!
תודה על זה שאני לא הייתי באוטו! שלא קרה לי כלום.
מי יודע איזה תאונות נחסכו ממני בכך שרק הרכב, שהוא בסופו של דבר חומר – נפגע.

תודה על זה שנחסכו ממני הריבים והצעקות, והלחץ של "זמן אמת" כך שיכולתי להמנע מויכוחים ופשוט ללכת למוסך ולתקן אותו.
ותודה על זה ש3 פעמים בחודש אחד ניצלתי מכל תאונה ולי לא קרה תודה לאל כלום.

ואיך זה קשור גם לריקוד?

אז באחד מהביקורים החוזרים ונשנים במוסך – סיפר לי בעל המוסך על 2 הבנות שלו,
שמסתבר שהן רוקדות, בלהקת מחול מאוד נחשבת באיזור שבו הם גרים.
והוא סיפר על הבת הגדולה,
על כמה שהיא והקבוצה של הגדולות – מרגישות חסרות ביטחון ליד הקבוצה של הבת הקטנה שלו.
מרגישות פחות שוות, פחות מוצלחות, בגלל התחרות הנוראית שמחדירים בהן.

ואני שם, מקשיבה לו. ומבינה איך אפילו הוא, בתור אבא מהצד,
מבין כמה מרעילים אותם שם, בעולם הריקוד הזה…
כמה מחדירים בהן תחרות. להיות הכי טובה. יותר מכל השאר.
ומי שלא טובה מספיק – לא שווה מספיק…
ואיך אפילו הוא, שלא רקד מעולם, מרגיש כמה זה נורא.

ואני… אני יוצאת מביקור במוסך,
כל כך מחוברת לייעוד שלי. כל כך מחוברת לשליחות שלי. ולתחושה המבורכת הזו –
שיש לי את הזכות הזו – ליצור שינוי בעולם.

כי לא, אין דבר כזה רקדנית פחות טובה. אין דבר כזה פחות שווה.
לכל אחת ואחת יש את הזכות לרקוד, לככב, לצמוח, ולהיות הגרסה הכי טובה של עצמה!
ואני יודעת,
שלא סתם הקמתי את E-motion שלי. ושלא סתם קיבלתי תזכורת כזו מהיקום…
כי אצלי לא יהיו דברים כאלה לעולם.

אצלי כל אחת יכולה להיות הרקדנית הכי טובה. אם היא רק תרצה.
ואצלי אף אחת ואף אחד, לא ירגישו שהם פחות טובים ממישהו אחר.
כי ריקוד זה לא בשביל התחרות. ריקוד זה בשביל הנשמה.
ריקוד זו הדרך שלנו – לחיות את החלום. ולהגשים את עצמנו בענק.

החיים האלה הם מתנה. תרקדו אותם!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s